ניגוד לדורות מבוגרים יותר בשוק העבודה, רוב בני דור ה- Y כבר הבינו שאיזון בין עבודה לפנאי הוא לא רק חשוב, אלא קריטי.
לא צריך להרחיק עד למקרי קיצון כמו המקרה של מיווה סדו, כתבת בת ה-31 מטוקיו שהתמוטטה ומתה לאחר שעבדה 159 שעות נוספות בחודש, או מיטה דיראם בת 24, עובדת בסניף של סוכנות פרסום אמריקאית, שמבלי שתדע זאת, צייצה מספר שעות לפני שמתה, את הסיבה שתביא בהמשך למותה – עבודה של 30 שעות ברצף.
ולא מדובר בעובדות ב'סדנאות יזע', אלא במקומות עבודה מסודרים, שלא הן ולא המנהלים שלהן ידעו לעצור בזמן.
בעוד שמנהלים מדור ה- X ומעלה, מסתכלים על בני דור ה- Y כ'עצלנים', דווקא הם אלה שנתנו את הדוגמה הרעה. בני דור ה-Y פשוט ראו על הוריהם את ההשפעה ההרסנית של עבודה מסביב לשעון: וורקוהוליות, שחיקה, מחלות שקשורות לעבודת יתר, משפחות שהתפרקו…
אז החודש, עם כניסתו לתוקף של צו ההרחבה בדבר קיצור שבוע העבודה ל- 42 שעות, יש כמה סיבות טובות להתייחס לצד השלילי של ריבוי שעות נוספות.
סכנת השעות הנוספות
כאשר עובדים ועובדים, מעבר לרף תשע השעות היומיות, נכנס לפעולה מנגנון ביולוגי הפוגע בפרודוקטיביות. אז נכון שלפעמים יש תקופות לחץ אינטנסיבי, אבל כעקרון, אפילו שבוע עבודה של 50 שעות לאורך זמן, גורם נזק. מחקרים מעלים שריבוי שעות עבודה גורם לירידה בביצועים. אנחנו מתעייפים, מנטלית ופיזית, והדבר בא לידי ביטוי בירידה בתוצרים.
אלא שזו לא ההשפעה היחידה. כבר אחרי 8 שעות עבודה, אנחנו מתחילים לעשות טעויות ושגיאות בשיקול הדעת. במקום לעשות משהו חדש, אנחנו מוצאים את עצמנו מתקנים טעויות שעשינו בהיסח הדעת, ונכנסים למעגל שוטה של 'כמות ביחס לאיכות'. אנחנו פשוט לא מתפקדים במיטבנו. אז ממש לא מומלץ לעשות מצגת עסקית חשובה לדוגמה, אחרי רצף של שעות נוספות, להגיע אליה עם עגולים שחורים סביב העיניים וחוסר ריכוז שגורם לטעויות רשלניות.
כאשר מדובר בעבודה של 60 שעות בשבוע ויותר, אנו גם חושפים את עצמנו לסיכוני בריאות ובטיחות, החל מנזקי תשישות שבאים לידי ביטוי במחלות של מספר ימים, וכלה בהתקפי לב/ או בתאונות עבודה/דרכים שעלולים לגבות מחיר גבוה בהמשך חיינו, אם לא חמור מכך.
תוצאות מחקר של אוניברסיטאות טולוז וסוואנסי, מצביעות גם על קשר בין עבודה במשמרות לירידה בתפקוד המוחי, בייחוד אם אותה עבודה כוללת החלפת משמרות בין בוקר, אחה"צ ולילה. שגרת עבודה כזו משבשת את השעון הביולוגי ופוגעת בזיכרון וביכולות המנטליות.
מקום לדאגה
אז אם הארגון שלכם פועל בשעות פעילות ארוכות או מסביב לשעון, וכמות גדולה של שעות נוספות היא חלק מהשגרה שלכם, לא רק העובדים שלכם צריכים לדאוג מהנזקים של עבודה אינטנסיבית כל כך. אתם כארגון, עלולים למצוא את עצמכם מול לא מעט בעיות: ירידה בתפוקה, תקלות ותאונות כתוצאה משחיקה ומעייפות, עלויות גבוהות של עבודה מעבר לשעות המקובלות, ואפילו חשיפה לקנסות כתוצאה של הפרה של דיני עבודה.
מה עושים? – קביעת תקרה תקופתית לכמות השעות הנוספות המותרת, מסייעת לכם לשמור על בריאות העובדים ובטיחותם, ומחלקת את הנטל באופן שוויוני יותר בין העובדים. מערכת הנוכחות שלכם צריכה לאפשר מעקב שוטף אחרי כמות השעות הנוספות שמבצע כל עובד ולוודא שלא יחרוג מהמכסה המותרת, ואף לספק לכם התראות במקרה שהוא עובד מעבר לכמות השעות היומית/שבועית המותרת עפ"י חוק.
קראו עוד כיצד להתמודד עם "סכנת" השעות הנוספות, במאמר שכתב בעז פינקלשטיין מסינריון והתפרסם ב- Ynet
מתישים את העובדים ופוגעים במחוברות (engagement)
לכולנו ברור שככל שמחוברות העובדים לעבודתם גבוהה יותר, גם הביצועים שלהם עולים. ההגדרה הרווחת ל׳מחוברות׳, היא "נכונות העובד להשקיע מרצונו מעבר לדרישות התפקיד". זה נשמע טוב למעסיק, אבל לרוב המשמעות מצד העובד, היא שעות עבודה ארוכות והצורך להישאר מחובר גם לאחר שעות העבודה ובסופי שבוע. הדרך מכאן לשחיקה, היא קצרה.
סקר גלובלי של Towers Watson העלה שמחוברות כזו אינה יכולה להביא לביצועים גבוהים לאורך זמן. בכדי לבנות מחוברות בת-קיימא, העובדים צריכים להרגיש שההנהלה מתעניינת באמת ברווחתם, מנהלת נכון את עומסי העבודה ושומרת על איזון עבודה-פנאי. עפ"י הסקר, בתנאים כאלה שולי הרווח התפעולי כפולים מאלה שבחברות בהן קיים מודל המחוברות הרווח, ופי שלוש ביחס לחברות בהן המחוברות נמוכה.
אתם רוצים עובדים אמביציוזיים וחדורי מוטיבציה, שלא אכפת להם לעבוד קשה. אבל זה יתכן רק כאשר מוצאים את האיזון הנכון בין 'לעבוד קשה' ל'לעבוד חכם'. לחץ בעבודה, עומסי עבודה תמידיים וכמות אינסופית של שעות נוספות, לא יביאו אתכם לשם.
קראו כיצד מנהלים ועובדים יכולים להתמודד עם נזקי השחיקה, במאמר מאת תמר בראל מסינריון, שהתפרסם באנשים ומחשבים
אנו מזמינים אתכם להצטרף לשיח המקצועי הכולל עדכונים, חדשות וקהילת מומחים מעולם משאבי האנוש והטכנולוגיה – בקבוצת הלינקדאין שלנו!
