ב- 8 למרץ מציינים ברחבי העולם את יום האישה הבינלאומי. אנחנו אמנם בשנת 2020, ולמרות זאת, עדיין רק אחת מכל שישה מנכ"לים היא אישה. לפי מדד הפערים המגדריים של מכון ון ליר, קיים שיפור איטי בתחום צמצום הפערים בין נשים לגברים. מספר המנכ"ליות אמנם עלה, אך תקרת הזכוכית עדיין קיימת והפערים בתחום העוצמה הפוליטית והכלכלית עדיין גבוהים.
כאשר יש נשים בדירקטוריון או בהנהגה, הכנסות הארגון עולות
כמה עובדות:
חברות עם מנכ"לות וסמנכ"ליות כספים, הניבו ביצועים טובים יותר של מחירי המניות, לעומת הממוצע בשוק. (S&P Global)
חברות בארה"ב עם לפחות שלוש נשים בדירקטוריון, הראו 37% רווח למניה, בניגוד לחברות בהן לא היו נשים בדירקטוריון, שהראו רווח של 8% למניה. MSCI (2018) – “The Tipping Point: Women on Boards and Financial Performance”
עפ"י דוח מקינזי, בתרחיש בו נשים ממלאות תפקיד זהה לזה של גברים בשוק העבודה, ניתן להוסיף 28 טריליון $, או 26%, לתמ"ג השנתי העולמי, עד שנת 2025. זהו התמ"ג של ארה"ב וסין גם יחד.
אלא שזה לא יקרה…
פערי מגדר עצומים
כשמדברים על אי-שוויון מגדרי מתייחסים לשילוב של גורמים רבים כגון: השכלה, שוק העבודה, ביטחון כלכלי ועוני, עוצמה פוליטית וכלכלית, תרבות ותקשורת, אלימות, בריאות ועוד. בחינת האי-שוויון המגדרי נעשית לא רק על פי ההבחנה הבינארית בין גברים לנשים, אלא גם בהצטלבויות בין מגדר לבין מיקומים חברתיים שונים, כמו הפריפריה, החברה הערבית והחברה החרדית בישראל.
עפ"י הפורום הכלכלי העולמי, ישראל דורגה במקום ה-46 מתוך 149 מדינות במידת השוויון המגדרי, וראשונה באזור המזה"ת וצפון אפריקה. איסלנד דורגה כמדינה הטובה ביותר מבחינת שוויון מדגרי.
התחזית לסגירת פערי המגדר עפ"י הפורום, מדהימה ולא לחיוב: פערי המגדר יסגרו במערב אירופה תוך 54 שנים ובצפון אמריקה, שימו לב, תוך 151 שנים!!!

מקור: Global Gender Gap Report 2020 של הפורום לכלכלה עולמית
תודו שלא שיערתם עד כמה הדרך עוד ארוכה.
נשים כיום משכילות יותר מגברים ובכל זאת הן עדיין מרוויחות פחות מהם ונמצאות פחות בתפקידים ניהוליים. כשבוחנים את הסיבות לפערים אלה, רואים שלתרבות הארגונית ולנורמות חברתיות יש אשם במצב.
נשים חכמות יכולות לעשות כמעט כל דבר שהן בוחרות, ועדיין, הן צריכות להיות מודעות לבחירות שעשו ולהשלכות שלהן.
עדיין, ב- 2020, יעלו שאלות על איזון בין עבודה למשפחה, ועדיין יש מי שידבר בזכות פערי השכר ויטען שהשכר השווה לא צריך להיקבע ע"י התפקיד בלבד. זה לא שבהכרח גבר ואישה הנושאים באותו תפקיד, צריכים לקבל שכר שווה באופן אוטומטי. השכר צריך להיקבע גם עפ"י ביצועים, שירות, איכות, ערך מוסף וכד'. ישנם מקרים שבהם גבר צריך לעשות פחות מאישה ולהיפך.
אבל בהינתן שכל התנאים זהים, הרי שהשכר, כמו גם ההזדמנויות לקידום, צריכים להיות זהים. הגיוני, נכון? – אלא שאנחנו עדיין לא שם.
עד כמה הפערים ו"תקרת הזכוכית" הם גם לפעמים באחריות הנשים?
הנה חמש סיבות שמחקרים מעלים, גם אם זה לא בהכרח פוליטיקלי קורקט לומר זאת בקול רם:
1. נשים לא דורשות יותר עבור עצמן – הן לא מנהלות משא ומתן ודורשות מספיק הטבות
קטי שונק מ- Program on Negotiation של Harvard Law School טוענת שנשים מנהלות עבור אחרים מו"מ טוב יותר, מאשר עבור עצמן. הן זונחות מו"מ על התנאים והטבות שמגיעים להן, משום שאינן מכירות מספיק בערך האמיתי שלהן עצמן. אם נשים רוצות יותר כוח במו"מ, הן צריכות לעשות עבודת שטח ולהבין מה מגיע להן – מה מקבלים אחרים בארגון ובשוק. לרוב המידע הזה קשה להשגה, אבל שווה להתאמץ ולהשיג אותו. אל תגיעו למו"מ ללא מידע על שכר, התגמולים והטבות שבאים עם המשרה.
מקרה מוכר בארה"ב הוא של לילי לדבטר שתבעה את המעסיק שלה, לאחר שקולגה גילה לה באופן אנונימי, כי שניים מעמיתה הגברים מרוויחים יותר ממנה, עבור אותה משרה. עד לאותו רגע, דבטר לא היתה מודעת לכך שמשלמים לה פחות ולא היו בידיה כלים לנהל מו"מ הוגן על שכרה.
2. נשים לא מעריכות מספיק את תרומתן ומזניחות האת ה'כישורים הקשים'
לעיתים קרובות נשים לא מסוגלות לתרגם ולחבר בין תרומתן לבין טובת הארגון, במונחים של שיפור השירותים, תהליכים, טרנספורמציות תרבותיות, הגדלת רווחיות והחזר על השקעה. הן צריכות להבין יותר במדדים ובמטריקות ולתרגם אותן למונחים כספיים. גם כיום, נשים רבות מדי משאירות לגברים את הדברים הטכניים, כמו ניתוחי מידע ואנליטיקות (הכישורים הקשים).
למדו על אסטרטגיה, מימון, תקציבים, מדדי ביצועים ואנליטיקס, ואז למדו כיצד לתרגם את הנתונים לפעולה בה אתן, חברי צוות שלכן והממונים יכולים להשתמש בכדי לקבל החלטות מושכלות. השתמשו במידע זה כדי להציע הצעות שירתמו גם את האחרים להחלטות שלכן.
3. נשים לא מנצלות את כוחן על-מנת להנהיג ונמנעות מקונפליקטים
נשים, הרבה יותר מגברים, חוששות לעמוד על דעתן ולהיות נחרצות, במיוחד כאשר הן עלולות להאפיל על עמיתיהן או על הממונים עליהן. גם מנהלות מפגינות לעיתים קרובות מדי חוסר בטחון, חוסר מנהגות, קושי לקבל החלטות וחשש מכך שיעשו טעויות. זה רק גורם להן להיתפש כחלשות יותר, ואנשים נוטים לנצל חולשות.
גם אם אתן עושות לפעמים טעויות, זה בסדר. אל תתנו לפחד מטעויות להרחיק אתכן מאור הזרקורים. נצלו כל הזדמנות כדי להפגין מנהיגות והציגו את ההחלטות שקיבלתן בכל הזדמנות – בישיבות, בדירקטוריון ועם הצוות שלכן.
גם הנטייה של נשים להימנע מקונפליקטים, היא בעוכריהן, שכן קונפליקטים הם חלק בלתי נפרד מהעבודה והם צריכים להיפתר מהר ככל שניתן בכדי שלא תהיה אסקלציה. נשים מעדיפות יותר "להשביע רצון" ושיחבבו אותן, מאשר להוכיח מנהיגות או להיחשב כאגרסיביות. כל עוד אתן מתייחסות לאנשים בכבוד, אל תחששו להיות יותר ישירות ואסרטיביות. אתן בתפקיד בכדי להביא תוצאות, ולא בכדי להרחיב את מעגל החברים שלכן. וזכרו – אם לא יכבדו אתכן, לא יקדמו אתכן ולא ישלמו לכן יותר.
4. נשים מחפשות יותר גמישות בעבודה ועובדות פחות שעות
זה נושא רגיש ושנוי במחלוקת, במיוחד בישראל שמעודדת ילודה, אבל אי אפשר להימנע ממנו.
נכון, נשים מקבלות שכר נמוך יותר, אבל הן גם "משלמות" בפחות שעות עבודה. בעיקר בגלל השפעת הלידות על מסלול הקריירה והקידום. נשים יוצאות ממעגל התעסוקה וחוזרות אליו לאחר מכן, כשהן צריכות להתחיל מהתחלה או לשוב למסגרת שעות מצומצמת/גמישה יותר.
כמו כן, גילאי העבודה העיקריים (25-35) הם גם גילאי ההורות העיקריים ולכן יש כאן התנגשות בסיסית. הגילאים שבהם גברים בונים את הקריירה שלהם, הם בדיוק הגילאים שבהם רוב הנשים יולדות את ילדיהן.
בהקשר הזה צריך לזכור שני דברים: ראשית, שעות עבודה מרובות אינן בהכרח מדד לעובד טוב יותר. המגמה היום היא למדוד את העובד על פי התפוקה ולא בהכרח על פי שעות. ובכלל לא בטוח שאמא שעובדת 7.5 שעות ביום, מניבה פחות תוצרים מבעלה שעובד 9.
גם בשנת 2020, פעמים רבות, ובעיקר מסיבות של מציאת איזון בין עבודה למשפחה, נשים זקוקות ליותר גמישות בעבודה, וליותר זמן חופשה ומחלה ביחס לגברים. יש כאן גם "סיבה ומסובב". הבחירה של נשים לשאת ביותר מטלות משפחתיות, נובעת גם מכך ששכרן לרוב נמוך יותר משכרו של בן הזוג.
מוטב שכל מעסיק יתחשב ויאפשר גמישות. אלא שכאשר המעסיק לא מאפשר גמישות בגלל יעדים ולוחות זמנים שצריך לעמוד בהם, הוא מתוייג כלא רגיש מספיק בכל הקשור למדיניות של איזון בין עבודה לפנאי. אבל בסופו של דבר, כאשר בגמישות פוגעת בביצועים, בלוחות הזמנים או באיכות, יתכן שהמעסיק יגביל אותה.
נשים שלוקחות על עצמן משרות תובעניות, צריכות באמת להרהר האם הן יכולות להתחייב ולעמוד בדרישות המתמשכות של התפקיד. זכרו שכאשר חברות מאפשרות גמישות, זו הטבה – לא זכאות.
5. יש סיכוי נמוך יותר שאישה תגיש מועמדות למשרות בכירות, אם נדחתה בעבר
ועוד סיבה לכך שאנחנו לא רואים מספיק נשים בעמדות בכירות, היא משום שיש סיכוי נמוך יותר שאישה תגיש מועמדות למשרות בכירות, אם נדחתה בעבר. ההסבר לכך מרתק – קראו על כך בפוסט שלנו.
אכן, בעשורים האחרונים התקדמנו, גם אם לא בקצב הראוי, בכל הקשור לנשים בעולם העבודה, וכבר החלו לצוץ סדקים ראשונים בתקרת הזכוכית. אבל יש עוד דרך ארוכה עד שתקרת הזכוכית הזו תתנפץ. על מנת שזה יקרה, הארגונים, החברה, התרבות, וכן, גם הנשים, צריכים לקחת אחריות ולחולל שינוי.
בואו נעשה, כל אחד את חלקו, בכדי שזה יקרה.
וכדאי גם לשמוע מה יש לשריל סנדברג, סמנכ"לית התפעול בפייסבוק, אחת שעשתה את זה, לומר לנשים שרוצות לשנות את הפרדיגמה – כמעט 10 מיליון צפיות.
להרצאה עם כתוביות בעברית, הקליקו
הצטרפו לשיח המקצועי הכולל עדכונים, חדשות וקהילת מומחים מעולם משאבי האנוש והטכנולוגיה – בקבוצת הלינקדאין שלנו!